<h1>בעלי הנפש להראב"ד — שער תקון הוסתות</h1>
<h2>דף י:</h2>
ואשה שהיא למודה לראות בעונותיה חמשה ימים או ארבעה רצופים, נאמרו בה שלשה פנים. יש מי שאומר שאינה חוששת שלש עונות אלא ליום ראשון בלבד, כי הוא עיקר הוסת, והוא צריך שלשה פעמים לעקרו. אבל שאר ימי עונה, אעפ"י שהיא למודה בהן כמה פעמים, נעקרים הם בפעם אחת, לפי שאין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה, כמו שנפרש לפנינו בזמני קביעת הוסתות, הילכך הרי הן כוסת שאינו קבוע והם נעקרים בפעם אחת, ואינה חוששת להם אלא לעונה אחת. ויש מי שאומר שאפילו עונה אחת אינה חוששת להם, לפי שאינן אלא משיכת הוסת, ודמים יתרים הוא דאתוספו בה, כדאמרינן בגמרא סוף פרק בנות כותיים [ל"ט ע"ב], ומדקרי להו תוספת דמים אלמא אין להם דין וסת בפני עצמו. והילכך כיון שנעקר הראשון, כלן נעקרין עמו, ואם לא ראתה ביום ראשון, הוא הוי עקירה לשני. ויש מי שאומר כשם שחוששת לראשון שלש עונות כך היא חוששת לכולן שלש עונות. והטעם כיון שאין אנו עתה בקיאין במראה דמים ולא בתקון הוסתות, דכלהו נשי האידנא טועות משוינן להו דלא ידעי בין ימי נדה לימי זיבה, וקי"ל דאין אשה קובעת לה וסת בתוך י"א יום שבין נדה לנדה, כדבעינן למימר קמן, הילכך איכא הכא שתי חששות, שמא היום הראשון של וסת היה דם טהור והשני או השלישי היה דם טמא, והוא היה תחלת הוסת ועיקרו, אי נמי הראשון או השני היו מתוך י"א והשלישי והרביעי תחלת נדה, וראוין לקביעת וסת, וכיון דאיכא השתא הנך חששות, כלהו ימי הוסת הם עיקר וצריכה לחוש להם ג' פעמים כראשון של וסת. הנה אלה שלשה פנים נאמרו על זה הענין. ולזה הטעם השלישי, כמה חומרות וכמה ספקות יכולות להולד לאשה שאין לה וסת קבוע מיום ליום בלא שנוי. ואפילו למי שיש לה וסת קבוע יש חששות, אלא שאינן מתפרשות עתה עד שנגיע לקביעת הוסתות. מכל מקום צריכין אנו להכריע על דבריהן ולעמוד על עיקריהם ולברר מהן הלכה למעשה. ואומר אני כי יש עוד פנים רביעים, מוכרעים ושקולין למעשה. עתה אפרש אותם. ואומר תחלה כי מה שחשש המחמיר הזה לדם טמא ודם טהור, וחשש לקלקול הוסתות [נ"א. וחשש לטעות בין ימי נדה לימי זיבה], אע"פ שמצינו שחששו רבותינו לכל אלה, הני מילי היכא שרואה דם, לטמא כל הדמים שהיא רואה, ולהצריכה שבעה נקיים כאלו היא רואה בתוך זיבה, דהתם ספיקא דאורייתא הוא וחששא דאורייתא. אבל היכא דאינה רואה, חשש וסתות היא, דאמרינן דרבנן היא ואפילו בקבוע וכל שכן בשאינו קבוע, הילכך ספיקא בדרבנן לקולא. ועוד דרוב דמים שבאשה טמאין. ואשכחן דסמוך רבנן עליה דהאי רובא ואפילו לקולא, דתניא [כ"א ע"א] קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה, הרי זו ספק לידה ספק זיבה, מביאה קרבן ואינו נאכל, רבי יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל. ואמרינן בגמרא דהמפלת [כ"א ע"ב] ב(ד)אפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמפלגי, דרבי יהושע סבר אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. והא הכא דלא קא חזינן לדמא, ולא ידעינן אי דם טמא אי דם טהור הוא, ואמאי נאכל, ליחוש דילמא דם טהור הוא, אלמא כיון דרוב דמים שבמקור טמאים הם, כודאי משוינן להו, הילכך מביאה קרבן ונאכל ממה נפשך, או יולדת היא, או זבה גדולה. והכא ודאי קולא היא, דקא שרינן ליה תרי איסורי, נבלה וחולין לעזרה. וכל שכן הכא לגבי וסתות דחומרא הוא, דמבעי לן למיסמך ארובא. וכן בחשש הטועות נמי, רובא לאו טועות נינהו. וחששא דרבנן במקום דאיכא רובא להתירה ליכא למיחש ליה כלל. מיהו לגבי האי דוכתא בלחוד איכא טעמא אחרינא דמיבעי ליה למיחש לכל ימי העונה כדברי המחמיר, ולאו מטעמיה, אלא כיון דאיכא שופעת, ואיכא נמי מדלפת שהיא כשופעת, שאינן אלא ראייה אחת ואפילו מדלפת כל שבעה, כדאיתא בפרקא קמא דנדה [י' ע"ב], הילכך הוו להו כל ימי העונה כיום אחד ושעה אחת. ואשכחן דאפילו רבי יוסי דמיקל בחשש עונת הוסתות [בחשש הוסתות שהוא מתירה לפני וסתה ולאחר וסתה], בשעת הוסת מיהת מודה דחיישא [ס"ג ע"ב]. ומשום הכי איבעי ליה למיחש תלתא זמני לכל ימי עונה עד דעקרא להו. אבל למיחש לדם טמא ודם טהור ולמיחש לספק טועות לגבי חשש וסתות, להא ודאי לא חיישינן, לא במקום וסת קבוע ולא במקום וסת שאינו קבוע. עוד יש טעם להחזיק הדרך הזה, ולחוש כל ימי העונה עד שתעקר מהם שלשה פעמים, מפני שהוא רוב המצוי בנשים לשנות וסתן יום ויומים ושלשה ימים, פעמים מרחיקות ופעמים מקריבות וחוזר[ו]ת למקומם, וכיון שהדבר מצוי כן, אין ראוי לסמוך ולהחזיק כל ימי הוסת בטפלה לתחלת הוסת ולטהר שאר ימי הוסת בעקירת פעם אחת, כי שמא הימים שהם עתה בתוך הוסת היו כבר תחלת הוסת, ואעפ"י שהם עתה אמצע וסת לא אבדה מעלתם הראשונה. לפיכך אין לנו אלא כלשון האחרון, שתהא צריכה עקירה שלשה פעמים לכל ימי הוסת. וזה הדרך הוא הנכון והישר בעיני ומסיר הספקות מעלינו, ובו ראוי ללכת, כענין שנאמר [ישעיה נ"ז] סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי. הנה השלמנו חששי הוסתות לוסת הקבוע ולשאינו קבוע, לוסת שהוא מגופה ושאינה מגופה, כגון מפהקת ומעטשת, ולוסת הימים והשעות. אך נפרש עוד בהם בקביעת הוסתות, בחשש קביעת וסת ימים ובחשש קביעת וסת בהפלגות. ועוד יש וסתות אחרים שהם נקבעים מחמת אונס, ואין החשש שלהם דומה לאלה, וכשנגיע לשם נבאר הכל באר היטב בע"ה.
<h2>דף לט:</h2>
ואשה שהיא למודה לראות בעונותיה חמשה ימים או ארבעה רצופים, נאמרו בה שלשה פנים. יש מי שאומר שאינה חוששת שלש עונות אלא ליום ראשון בלבד, כי הוא עיקר הוסת, והוא צריך שלשה פעמים לעקרו. אבל שאר ימי עונה, אעפ"י שהיא למודה בהן כמה פעמים, נעקרים הם בפעם אחת, לפי שאין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה, כמו שנפרש לפנינו בזמני קביעת הוסתות, הילכך הרי הן כוסת שאינו קבוע והם נעקרים בפעם אחת, ואינה חוששת להם אלא לעונה אחת. ויש מי שאומר שאפילו עונה אחת אינה חוששת להם, לפי שאינן אלא משיכת הוסת, ודמים יתרים הוא דאתוספו בה, כדאמרינן בגמרא סוף פרק בנות כותיים [ל"ט ע"ב], ומדקרי להו תוספת דמים אלמא אין להם דין וסת בפני עצמו. והילכך כיון שנעקר הראשון, כלן נעקרין עמו, ואם לא ראתה ביום ראשון, הוא הוי עקירה לשני. ויש מי שאומר כשם שחוששת לראשון שלש עונות כך היא חוששת לכולן שלש עונות. והטעם כיון שאין אנו עתה בקיאין במראה דמים ולא בתקון הוסתות, דכלהו נשי האידנא טועות משוינן להו דלא ידעי בין ימי נדה לימי זיבה, וקי"ל דאין אשה קובעת לה וסת בתוך י"א יום שבין נדה לנדה, כדבעינן למימר קמן, הילכך איכא הכא שתי חששות, שמא היום הראשון של וסת היה דם טהור והשני או השלישי היה דם טמא, והוא היה תחלת הוסת ועיקרו, אי נמי הראשון או השני היו מתוך י"א והשלישי והרביעי תחלת נדה, וראוין לקביעת וסת, וכיון דאיכא השתא הנך חששות, כלהו ימי הוסת הם עיקר וצריכה לחוש להם ג' פעמים כראשון של וסת. הנה אלה שלשה פנים נאמרו על זה הענין. ולזה הטעם השלישי, כמה חומרות וכמה ספקות יכולות להולד לאשה שאין לה וסת קבוע מיום ליום בלא שנוי. ואפילו למי שיש לה וסת קבוע יש חששות, אלא שאינן מתפרשות עתה עד שנגיע לקביעת הוסתות. מכל מקום צריכין אנו להכריע על דבריהן ולעמוד על עיקריהם ולברר מהן הלכה למעשה. ואומר אני כי יש עוד פנים רביעים, מוכרעים ושקולין למעשה. עתה אפרש אותם. ואומר תחלה כי מה שחשש המחמיר הזה לדם טמא ודם טהור, וחשש לקלקול הוסתות [נ"א. וחשש לטעות בין ימי נדה לימי זיבה], אע"פ שמצינו שחששו רבותינו לכל אלה, הני מילי היכא שרואה דם, לטמא כל הדמים שהיא רואה, ולהצריכה שבעה נקיים כאלו היא רואה בתוך זיבה, דהתם ספיקא דאורייתא הוא וחששא דאורייתא. אבל היכא דאינה רואה, חשש וסתות היא, דאמרינן דרבנן היא ואפילו בקבוע וכל שכן בשאינו קבוע, הילכך ספיקא בדרבנן לקולא. ועוד דרוב דמים שבאשה טמאין. ואשכחן דסמוך רבנן עליה דהאי רובא ואפילו לקולא, דתניא [כ"א ע"א] קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה, הרי זו ספק לידה ספק זיבה, מביאה קרבן ואינו נאכל, רבי יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל. ואמרינן בגמרא דהמפלת [כ"א ע"ב] ב(ד)אפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמפלגי, דרבי יהושע סבר אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. והא הכא דלא קא חזינן לדמא, ולא ידעינן אי דם טמא אי דם טהור הוא, ואמאי נאכל, ליחוש דילמא דם טהור הוא, אלמא כיון דרוב דמים שבמקור טמאים הם, כודאי משוינן להו, הילכך מביאה קרבן ונאכל ממה נפשך, או יולדת היא, או זבה גדולה. והכא ודאי קולא היא, דקא שרינן ליה תרי איסורי, נבלה וחולין לעזרה. וכל שכן הכא לגבי וסתות דחומרא הוא, דמבעי לן למיסמך ארובא. וכן בחשש הטועות נמי, רובא לאו טועות נינהו. וחששא דרבנן במקום דאיכא רובא להתירה ליכא למיחש ליה כלל. מיהו לגבי האי דוכתא בלחוד איכא טעמא אחרינא דמיבעי ליה למיחש לכל ימי העונה כדברי המחמיר, ולאו מטעמיה, אלא כיון דאיכא שופעת, ואיכא נמי מדלפת שהיא כשופעת, שאינן אלא ראייה אחת ואפילו מדלפת כל שבעה, כדאיתא בפרקא קמא דנדה [י' ע"ב], הילכך הוו להו כל ימי העונה כיום אחד ושעה אחת. ואשכחן דאפילו רבי יוסי דמיקל בחשש עונת הוסתות [בחשש הוסתות שהוא מתירה לפני וסתה ולאחר וסתה], בשעת הוסת מיהת מודה דחיישא [ס"ג ע"ב]. ומשום הכי איבעי ליה למיחש תלתא זמני לכל ימי עונה עד דעקרא להו. אבל למיחש לדם טמא ודם טהור ולמיחש לספק טועות לגבי חשש וסתות, להא ודאי לא חיישינן, לא במקום וסת קבוע ולא במקום וסת שאינו קבוע. עוד יש טעם להחזיק הדרך הזה, ולחוש כל ימי העונה עד שתעקר מהם שלשה פעמים, מפני שהוא רוב המצוי בנשים לשנות וסתן יום ויומים ושלשה ימים, פעמים מרחיקות ופעמים מקריבות וחוזר[ו]ת למקומם, וכיון שהדבר מצוי כן, אין ראוי לסמוך ולהחזיק כל ימי הוסת בטפלה לתחלת הוסת ולטהר שאר ימי הוסת בעקירת פעם אחת, כי שמא הימים שהם עתה בתוך הוסת היו כבר תחלת הוסת, ואעפ"י שהם עתה אמצע וסת לא אבדה מעלתם הראשונה. לפיכך אין לנו אלא כלשון האחרון, שתהא צריכה עקירה שלשה פעמים לכל ימי הוסת. וזה הדרך הוא הנכון והישר בעיני ומסיר הספקות מעלינו, ובו ראוי ללכת, כענין שנאמר [ישעיה נ"ז] סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי. הנה השלמנו חששי הוסתות לוסת הקבוע ולשאינו קבוע, לוסת שהוא מגופה ושאינה מגופה, כגון מפהקת ומעטשת, ולוסת הימים והשעות. אך נפרש עוד בהם בקביעת הוסתות, בחשש קביעת וסת ימים ובחשש קביעת וסת בהפלגות. ועוד יש וסתות אחרים שהם נקבעים מחמת אונס, ואין החשש שלהם דומה לאלה, וכשנגיע לשם נבאר הכל באר היטב בע"ה.
<h2>דף סג:</h2>
ואשה שהיא למודה לראות בעונותיה חמשה ימים או ארבעה רצופים, נאמרו בה שלשה פנים. יש מי שאומר שאינה חוששת שלש עונות אלא ליום ראשון בלבד, כי הוא עיקר הוסת, והוא צריך שלשה פעמים לעקרו. אבל שאר ימי עונה, אעפ"י שהיא למודה בהן כמה פעמים, נעקרים הם בפעם אחת, לפי שאין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה, כמו שנפרש לפנינו בזמני קביעת הוסתות, הילכך הרי הן כוסת שאינו קבוע והם נעקרים בפעם אחת, ואינה חוששת להם אלא לעונה אחת. ויש מי שאומר שאפילו עונה אחת אינה חוששת להם, לפי שאינן אלא משיכת הוסת, ודמים יתרים הוא דאתוספו בה, כדאמרינן בגמרא סוף פרק בנות כותיים [ל"ט ע"ב], ומדקרי להו תוספת דמים אלמא אין להם דין וסת בפני עצמו. והילכך כיון שנעקר הראשון, כלן נעקרין עמו, ואם לא ראתה ביום ראשון, הוא הוי עקירה לשני. ויש מי שאומר כשם שחוששת לראשון שלש עונות כך היא חוששת לכולן שלש עונות. והטעם כיון שאין אנו עתה בקיאין במראה דמים ולא בתקון הוסתות, דכלהו נשי האידנא טועות משוינן להו דלא ידעי בין ימי נדה לימי זיבה, וקי"ל דאין אשה קובעת לה וסת בתוך י"א יום שבין נדה לנדה, כדבעינן למימר קמן, הילכך איכא הכא שתי חששות, שמא היום הראשון של וסת היה דם טהור והשני או השלישי היה דם טמא, והוא היה תחלת הוסת ועיקרו, אי נמי הראשון או השני היו מתוך י"א והשלישי והרביעי תחלת נדה, וראוין לקביעת וסת, וכיון דאיכא השתא הנך חששות, כלהו ימי הוסת הם עיקר וצריכה לחוש להם ג' פעמים כראשון של וסת. הנה אלה שלשה פנים נאמרו על זה הענין. ולזה הטעם השלישי, כמה חומרות וכמה ספקות יכולות להולד לאשה שאין לה וסת קבוע מיום ליום בלא שנוי. ואפילו למי שיש לה וסת קבוע יש חששות, אלא שאינן מתפרשות עתה עד שנגיע לקביעת הוסתות. מכל מקום צריכין אנו להכריע על דבריהן ולעמוד על עיקריהם ולברר מהן הלכה למעשה. ואומר אני כי יש עוד פנים רביעים, מוכרעים ושקולין למעשה. עתה אפרש אותם. ואומר תחלה כי מה שחשש המחמיר הזה לדם טמא ודם טהור, וחשש לקלקול הוסתות [נ"א. וחשש לטעות בין ימי נדה לימי זיבה], אע"פ שמצינו שחששו רבותינו לכל אלה, הני מילי היכא שרואה דם, לטמא כל הדמים שהיא רואה, ולהצריכה שבעה נקיים כאלו היא רואה בתוך זיבה, דהתם ספיקא דאורייתא הוא וחששא דאורייתא. אבל היכא דאינה רואה, חשש וסתות היא, דאמרינן דרבנן היא ואפילו בקבוע וכל שכן בשאינו קבוע, הילכך ספיקא בדרבנן לקולא. ועוד דרוב דמים שבאשה טמאין. ואשכחן דסמוך רבנן עליה דהאי רובא ואפילו לקולא, דתניא [כ"א ע"א] קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה, הרי זו ספק לידה ספק זיבה, מביאה קרבן ואינו נאכל, רבי יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל. ואמרינן בגמרא דהמפלת [כ"א ע"ב] ב(ד)אפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמפלגי, דרבי יהושע סבר אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. והא הכא דלא קא חזינן לדמא, ולא ידעינן אי דם טמא אי דם טהור הוא, ואמאי נאכל, ליחוש דילמא דם טהור הוא, אלמא כיון דרוב דמים שבמקור טמאים הם, כודאי משוינן להו, הילכך מביאה קרבן ונאכל ממה נפשך, או יולדת היא, או זבה גדולה. והכא ודאי קולא היא, דקא שרינן ליה תרי איסורי, נבלה וחולין לעזרה. וכל שכן הכא לגבי וסתות דחומרא הוא, דמבעי לן למיסמך ארובא. וכן בחשש הטועות נמי, רובא לאו טועות נינהו. וחששא דרבנן במקום דאיכא רובא להתירה ליכא למיחש ליה כלל. מיהו לגבי האי דוכתא בלחוד איכא טעמא אחרינא דמיבעי ליה למיחש לכל ימי העונה כדברי המחמיר, ולאו מטעמיה, אלא כיון דאיכא שופעת, ואיכא נמי מדלפת שהיא כשופעת, שאינן אלא ראייה אחת ואפילו מדלפת כל שבעה, כדאיתא בפרקא קמא דנדה [י' ע"ב], הילכך הוו להו כל ימי העונה כיום אחד ושעה אחת. ואשכחן דאפילו רבי יוסי דמיקל בחשש עונת הוסתות [בחשש הוסתות שהוא מתירה לפני וסתה ולאחר וסתה], בשעת הוסת מיהת מודה דחיישא [ס"ג ע"ב]. ומשום הכי איבעי ליה למיחש תלתא זמני לכל ימי עונה עד דעקרא להו. אבל למיחש לדם טמא ודם טהור ולמיחש לספק טועות לגבי חשש וסתות, להא ודאי לא חיישינן, לא במקום וסת קבוע ולא במקום וסת שאינו קבוע. עוד יש טעם להחזיק הדרך הזה, ולחוש כל ימי העונה עד שתעקר מהם שלשה פעמים, מפני שהוא רוב המצוי בנשים לשנות וסתן יום ויומים ושלשה ימים, פעמים מרחיקות ופעמים מקריבות וחוזר[ו]ת למקומם, וכיון שהדבר מצוי כן, אין ראוי לסמוך ולהחזיק כל ימי הוסת בטפלה לתחלת הוסת ולטהר שאר ימי הוסת בעקירת פעם אחת, כי שמא הימים שהם עתה בתוך הוסת היו כבר תחלת הוסת, ואעפ"י שהם עתה אמצע וסת לא אבדה מעלתם הראשונה. לפיכך אין לנו אלא כלשון האחרון, שתהא צריכה עקירה שלשה פעמים לכל ימי הוסת. וזה הדרך הוא הנכון והישר בעיני ומסיר הספקות מעלינו, ובו ראוי ללכת, כענין שנאמר [ישעיה נ"ז] סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי. הנה השלמנו חששי הוסתות לוסת הקבוע ולשאינו קבוע, לוסת שהוא מגופה ושאינה מגופה, כגון מפהקת ומעטשת, ולוסת הימים והשעות. אך נפרש עוד בהם בקביעת הוסתות, בחשש קביעת וסת ימים ובחשש קביעת וסת בהפלגות. ועוד יש וסתות אחרים שהם נקבעים מחמת אונס, ואין החשש שלהם דומה לאלה, וכשנגיע לשם נבאר הכל באר היטב בע"ה.
